<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן קל"ז</h1>
<h2>דף מז.</h2>
פסיקתא דרב גידל, כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו', מיירו קודם נישואין, כדאמ' ועמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה, בההי' הנאה דמיחתני אהדדי גמרו ומקנו להדדי, דגר' בירושלמ' דפ' אע"פ [כתובות פ"ה ה"א], מה בין אדם קונה קרקע וכמה מטלטלי' בשוה, פי' קא מתמי אמאי קרי דברי' הנקני' באמירה, והלא בפרוט' שמקדשה מקנה לו בתו וכמה מטלטלי' עמה ומתר' לה, שמע מינ' מיהת דמשעת קידושי' זוכה בפסיקת' דרב גידל. וגר' התם כיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות, פי' מה שפסק לה אביה והבן בין הבנים במתנה גמורה משעת קידושי', והיינו דקפרי' בירושלמ' בפ' מציאת האשה [שם פ"ו ה"ב] בגמ', דהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, יכול לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן, וקפרי' לאו הן הן דברי' הנקני' באמיר', פי' מאחר שזכתה הבת משעת קידושין המת, הרי יצאו מרשות האב, וכשיזכה היבם ביבמתו, זכה גם בנכסים, וכיון דזכת בין הבנים, אפי' מת האב גובה מן היורשים, דהבני' אין יורשין נכסי' שנתן אביהן בחייו, ואם נכנסה לחופה ומתה, הבעל יורשה, אע"פ שלא גבתה מן האב, וכן אם ימות הבעל, היא גובה כתובתה, מפסק שפסק לו אביו בפסיקת' דרב גידל, אפי' לא גבה הבן, ואפי' לרבנן דאמ' בפ' נערה [כתובות מ"ז ע"א], כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, מתה לא זכה הבעל בדברי' הללו, ופי' ר"ת, אפי' מתה לאחר שניסת, לא זכה הבעל בדברים הללו, שלא כתב לה אלא על מנת שכונסה ותהיה עמו, וזו מתה, הילכך כל זמן שלא גבתה לא זכתה, ואין הבעל יורשה, הכא מודו דהבעל יורשה, שהרי זכת משעת קידושין, ומאותה שעה יצא מרשות האב, ודמי לההי' דפ' נערה [שם מ"ח ע"ב], נכנסה עמו לשום נישואין, אע"פ שכתובתה בבית אביה, מתה בעל יורשה, ופליגת' דרב' נתן בפ' נערה [שם מ"ז ע"א], דוק' במתני בפי', כדקתני על מנת שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה, אי נמי כתב לה לאחר אירוסין, דאיחתנו כבר, בהא דוק' פליגי ר' נתן ורבנ', רבנ' סברי לא זכה הבעל, לפי' רבי' שלמה דפי' מתה מן האירוסין, לא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואם כנסה ומתה הבעל יורשה כשאר נכסי מלוג, ור' נתן סבר מדידה לדידיה מחמת חיבת חיתון זוכה, אפי' מתה מן האירוסין, ולפי' ר"ת פלוגתייהו דוק', לאחר שכונסה מתה, כי היכי דפליגי ר' אלעזר בן עזרי' ורבנ', שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ה"נ פליגי ר' נתן ות"ק שלא כתב לה אלא על מנת שתהא קיימת אצלו, הילכך כל זמן שלא גבתה לא זכתה, שאם תמות קודם גבייה לא זכת הבת, והבעל לא יירש, ומתנית' בפ' מציאת האשה, לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי איפשי ליתן, מוקי לה בגמ' ירושלמ' [שם פ"ו ה"ב], דלא מיירי בפסיקת' דרב גידל, אלא כדתני בר קפרא, פוסק לשם כתובה על מנת לכנוס, פי' לא שתזכה משעת קידושין, אלא שתכניסה לו בכתובת נדונייתה כשיכניסנה, ואז תזכה וכן מתני' בפ' בתר' דכתובות [ק"ח ע"ב], הפוסק מעות לחתנו, פי' שתכניס בתו לחתנו, ופשט לו את הרגל, תהא יושבת עד שתלבין ראשה, אבל בב"ד אין יכול להוציא, לפר"ש כתנא קמא דר' נתן דאמ' מן האירוסין לא זכתה, ופר"ת לדברי הכל, אבל בפסיקת' דרב גידל היה מוציא בב"ד, וליכ' למימר בדלית ליה ליתן מיירי, וכי מפני שירד אביה מנכסיו תיקנס זאת שתתעגן ותשב עד שתלבין ראשה, או עד שיתעשר האב, ותו מדקא דייק בגמ' [שם ק"ט ע"א], במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה כופין אותו, כופין למאן, אילמ' לאביה איפכ' מיבעי ליה, דבעי למימ' בגדולה כופין אותו ליתן, דמשמ' דיש לו לאב ליתן, אבל אמ' אנוס הוא לא קנסינ' אותה שתתעגן עד שילבין ראשה. ותני' בתוספת', הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לו את הרגל, כופין אותו ליתן, שזכין לאדם ואין חבין לאדם, פי' קטנה יהי' לה נמי חוב שתיפסל מן הכהונה. ובירושלמ' [שם פי"ג ה"ה] גרס', מתני' שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אף רבנן מודו, והא דר' יוסי בר יהודה דמייתי בגמ', ירושלמ' גר' לה האכי תני' א"ר יוסי בר יהודה לא נחלקו חכמ' הפוסק ופשט לו את הרגל, תהא יושבת עד שתלבין ראשה, על מה נחלקו על שפסקה וכו', מיהו בתוס' כלשון הגמ'. והן הן הדברי' הניקני' באמירה דקאמ' רב גידל, דמשמ' הני דוקא אחריני לא, בא למעט פסק של אחר אירוסין או קודם אירוסין והתנה בפי' שאינו מקנה לה אלא על מנת לכונסה, והכי דייקי' בפ' (בת') [קמא] דחגיגה [י"א ע"ב], הן הן גופי תורה הני אין הנך לא אימ' הן והן. ירושלמ' [כתובות פ"ה ה"א] האב פוסק על ידי בנו, ולא אשה על ידי בתה, ולא אח על ידי אחותו, ואב נמי ובלבד מן נישואין ראשוני', ואב לא שנא בתו נערה ולא שנא בתו בוגרת, וכדאית' בר"פ הנושא [שם ק"ב ע"ב], הן הן הדברי' הנקני' באמיר', וההי' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שתשב עד שתלבין ראשה, ואמאי לא תבע ליה לדין, הא אמרי' דנקני' באמיר', ר"ש ב"מ תירץ, ה"מ כשעמדו וקידשו מיד מתוך הדברי', אבל אי פסקו לא קנו בלא קניין, ורבי' יצחק מפ' ההי' דכתובו', בגברא אלמא דלא ציית דינא, כדמשמע לישנ' דפשט לו את הרגל, וה"ר אלחנן תירץ דהא דניקנין, היינו בנישואי' ראשוני', ומשום חביבותא, תדע דמייתו בירושלמ' עלה, המשיא אשה לבנו קטן בבית קנאו.
<h2>דף קב:</h2>
פסיקתא דרב גידל, כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו', מיירו קודם נישואין, כדאמ' ועמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה, בההי' הנאה דמיחתני אהדדי גמרו ומקנו להדדי, דגר' בירושלמ' דפ' אע"פ [כתובות פ"ה ה"א], מה בין אדם קונה קרקע וכמה מטלטלי' בשוה, פי' קא מתמי אמאי קרי דברי' הנקני' באמירה, והלא בפרוט' שמקדשה מקנה לו בתו וכמה מטלטלי' עמה ומתר' לה, שמע מינ' מיהת דמשעת קידושי' זוכה בפסיקת' דרב גידל. וגר' התם כיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות, פי' מה שפסק לה אביה והבן בין הבנים במתנה גמורה משעת קידושי', והיינו דקפרי' בירושלמ' בפ' מציאת האשה [שם פ"ו ה"ב] בגמ', דהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, יכול לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן, וקפרי' לאו הן הן דברי' הנקני' באמיר', פי' מאחר שזכתה הבת משעת קידושין המת, הרי יצאו מרשות האב, וכשיזכה היבם ביבמתו, זכה גם בנכסים, וכיון דזכת בין הבנים, אפי' מת האב גובה מן היורשים, דהבני' אין יורשין נכסי' שנתן אביהן בחייו, ואם נכנסה לחופה ומתה, הבעל יורשה, אע"פ שלא גבתה מן האב, וכן אם ימות הבעל, היא גובה כתובתה, מפסק שפסק לו אביו בפסיקת' דרב גידל, אפי' לא גבה הבן, ואפי' לרבנן דאמ' בפ' נערה [כתובות מ"ז ע"א], כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, מתה לא זכה הבעל בדברי' הללו, ופי' ר"ת, אפי' מתה לאחר שניסת, לא זכה הבעל בדברים הללו, שלא כתב לה אלא על מנת שכונסה ותהיה עמו, וזו מתה, הילכך כל זמן שלא גבתה לא זכתה, ואין הבעל יורשה, הכא מודו דהבעל יורשה, שהרי זכת משעת קידושין, ומאותה שעה יצא מרשות האב, ודמי לההי' דפ' נערה [שם מ"ח ע"ב], נכנסה עמו לשום נישואין, אע"פ שכתובתה בבית אביה, מתה בעל יורשה, ופליגת' דרב' נתן בפ' נערה [שם מ"ז ע"א], דוק' במתני בפי', כדקתני על מנת שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה, אי נמי כתב לה לאחר אירוסין, דאיחתנו כבר, בהא דוק' פליגי ר' נתן ורבנ', רבנ' סברי לא זכה הבעל, לפי' רבי' שלמה דפי' מתה מן האירוסין, לא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואם כנסה ומתה הבעל יורשה כשאר נכסי מלוג, ור' נתן סבר מדידה לדידיה מחמת חיבת חיתון זוכה, אפי' מתה מן האירוסין, ולפי' ר"ת פלוגתייהו דוק', לאחר שכונסה מתה, כי היכי דפליגי ר' אלעזר בן עזרי' ורבנ', שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ה"נ פליגי ר' נתן ות"ק שלא כתב לה אלא על מנת שתהא קיימת אצלו, הילכך כל זמן שלא גבתה לא זכתה, שאם תמות קודם גבייה לא זכת הבת, והבעל לא יירש, ומתנית' בפ' מציאת האשה, לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי איפשי ליתן, מוקי לה בגמ' ירושלמ' [שם פ"ו ה"ב], דלא מיירי בפסיקת' דרב גידל, אלא כדתני בר קפרא, פוסק לשם כתובה על מנת לכנוס, פי' לא שתזכה משעת קידושין, אלא שתכניסה לו בכתובת נדונייתה כשיכניסנה, ואז תזכה וכן מתני' בפ' בתר' דכתובות [ק"ח ע"ב], הפוסק מעות לחתנו, פי' שתכניס בתו לחתנו, ופשט לו את הרגל, תהא יושבת עד שתלבין ראשה, אבל בב"ד אין יכול להוציא, לפר"ש כתנא קמא דר' נתן דאמ' מן האירוסין לא זכתה, ופר"ת לדברי הכל, אבל בפסיקת' דרב גידל היה מוציא בב"ד, וליכ' למימר בדלית ליה ליתן מיירי, וכי מפני שירד אביה מנכסיו תיקנס זאת שתתעגן ותשב עד שתלבין ראשה, או עד שיתעשר האב, ותו מדקא דייק בגמ' [שם ק"ט ע"א], במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה כופין אותו, כופין למאן, אילמ' לאביה איפכ' מיבעי ליה, דבעי למימ' בגדולה כופין אותו ליתן, דמשמ' דיש לו לאב ליתן, אבל אמ' אנוס הוא לא קנסינ' אותה שתתעגן עד שילבין ראשה. ותני' בתוספת', הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לו את הרגל, כופין אותו ליתן, שזכין לאדם ואין חבין לאדם, פי' קטנה יהי' לה נמי חוב שתיפסל מן הכהונה. ובירושלמ' [שם פי"ג ה"ה] גרס', מתני' שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אף רבנן מודו, והא דר' יוסי בר יהודה דמייתי בגמ', ירושלמ' גר' לה האכי תני' א"ר יוסי בר יהודה לא נחלקו חכמ' הפוסק ופשט לו את הרגל, תהא יושבת עד שתלבין ראשה, על מה נחלקו על שפסקה וכו', מיהו בתוס' כלשון הגמ'. והן הן הדברי' הניקני' באמירה דקאמ' רב גידל, דמשמ' הני דוקא אחריני לא, בא למעט פסק של אחר אירוסין או קודם אירוסין והתנה בפי' שאינו מקנה לה אלא על מנת לכונסה, והכי דייקי' בפ' (בת') [קמא] דחגיגה [י"א ע"ב], הן הן גופי תורה הני אין הנך לא אימ' הן והן. ירושלמ' [כתובות פ"ה ה"א] האב פוסק על ידי בנו, ולא אשה על ידי בתה, ולא אח על ידי אחותו, ואב נמי ובלבד מן נישואין ראשוני', ואב לא שנא בתו נערה ולא שנא בתו בוגרת, וכדאית' בר"פ הנושא [שם ק"ב ע"ב], הן הן הדברי' הנקני' באמיר', וההי' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שתשב עד שתלבין ראשה, ואמאי לא תבע ליה לדין, הא אמרי' דנקני' באמיר', ר"ש ב"מ תירץ, ה"מ כשעמדו וקידשו מיד מתוך הדברי', אבל אי פסקו לא קנו בלא קניין, ורבי' יצחק מפ' ההי' דכתובו', בגברא אלמא דלא ציית דינא, כדמשמע לישנ' דפשט לו את הרגל, וה"ר אלחנן תירץ דהא דניקנין, היינו בנישואי' ראשוני', ומשום חביבותא, תדע דמייתו בירושלמ' עלה, המשיא אשה לבנו קטן בבית קנאו.
<h2>דף קט.</h2>
פסיקתא דרב גידל, כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו', מיירו קודם נישואין, כדאמ' ועמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה, בההי' הנאה דמיחתני אהדדי גמרו ומקנו להדדי, דגר' בירושלמ' דפ' אע"פ [כתובות פ"ה ה"א], מה בין אדם קונה קרקע וכמה מטלטלי' בשוה, פי' קא מתמי אמאי קרי דברי' הנקני' באמירה, והלא בפרוט' שמקדשה מקנה לו בתו וכמה מטלטלי' עמה ומתר' לה, שמע מינ' מיהת דמשעת קידושי' זוכה בפסיקת' דרב גידל. וגר' התם כיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות, פי' מה שפסק לה אביה והבן בין הבנים במתנה גמורה משעת קידושי', והיינו דקפרי' בירושלמ' בפ' מציאת האשה [שם פ"ו ה"ב] בגמ', דהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, יכול לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן, וקפרי' לאו הן הן דברי' הנקני' באמיר', פי' מאחר שזכתה הבת משעת קידושין המת, הרי יצאו מרשות האב, וכשיזכה היבם ביבמתו, זכה גם בנכסים, וכיון דזכת בין הבנים, אפי' מת האב גובה מן היורשים, דהבני' אין יורשין נכסי' שנתן אביהן בחייו, ואם נכנסה לחופה ומתה, הבעל יורשה, אע"פ שלא גבתה מן האב, וכן אם ימות הבעל, היא גובה כתובתה, מפסק שפסק לו אביו בפסיקת' דרב גידל, אפי' לא גבה הבן, ואפי' לרבנן דאמ' בפ' נערה [כתובות מ"ז ע"א], כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, מתה לא זכה הבעל בדברי' הללו, ופי' ר"ת, אפי' מתה לאחר שניסת, לא זכה הבעל בדברים הללו, שלא כתב לה אלא על מנת שכונסה ותהיה עמו, וזו מתה, הילכך כל זמן שלא גבתה לא זכתה, ואין הבעל יורשה, הכא מודו דהבעל יורשה, שהרי זכת משעת קידושין, ומאותה שעה יצא מרשות האב, ודמי לההי' דפ' נערה [שם מ"ח ע"ב], נכנסה עמו לשום נישואין, אע"פ שכתובתה בבית אביה, מתה בעל יורשה, ופליגת' דרב' נתן בפ' נערה [שם מ"ז ע"א], דוק' במתני בפי', כדקתני על מנת שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה, אי נמי כתב לה לאחר אירוסין, דאיחתנו כבר, בהא דוק' פליגי ר' נתן ורבנ', רבנ' סברי לא זכה הבעל, לפי' רבי' שלמה דפי' מתה מן האירוסין, לא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואם כנסה ומתה הבעל יורשה כשאר נכסי מלוג, ור' נתן סבר מדידה לדידיה מחמת חיבת חיתון זוכה, אפי' מתה מן האירוסין, ולפי' ר"ת פלוגתייהו דוק', לאחר שכונסה מתה, כי היכי דפליגי ר' אלעזר בן עזרי' ורבנ', שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ה"נ פליגי ר' נתן ות"ק שלא כתב לה אלא על מנת שתהא קיימת אצלו, הילכך כל זמן שלא גבתה לא זכתה, שאם תמות קודם גבייה לא זכת הבת, והבעל לא יירש, ומתנית' בפ' מציאת האשה, לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי איפשי ליתן, מוקי לה בגמ' ירושלמ' [שם פ"ו ה"ב], דלא מיירי בפסיקת' דרב גידל, אלא כדתני בר קפרא, פוסק לשם כתובה על מנת לכנוס, פי' לא שתזכה משעת קידושין, אלא שתכניסה לו בכתובת נדונייתה כשיכניסנה, ואז תזכה וכן מתני' בפ' בתר' דכתובות [ק"ח ע"ב], הפוסק מעות לחתנו, פי' שתכניס בתו לחתנו, ופשט לו את הרגל, תהא יושבת עד שתלבין ראשה, אבל בב"ד אין יכול להוציא, לפר"ש כתנא קמא דר' נתן דאמ' מן האירוסין לא זכתה, ופר"ת לדברי הכל, אבל בפסיקת' דרב גידל היה מוציא בב"ד, וליכ' למימר בדלית ליה ליתן מיירי, וכי מפני שירד אביה מנכסיו תיקנס זאת שתתעגן ותשב עד שתלבין ראשה, או עד שיתעשר האב, ותו מדקא דייק בגמ' [שם ק"ט ע"א], במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה כופין אותו, כופין למאן, אילמ' לאביה איפכ' מיבעי ליה, דבעי למימ' בגדולה כופין אותו ליתן, דמשמ' דיש לו לאב ליתן, אבל אמ' אנוס הוא לא קנסינ' אותה שתתעגן עד שילבין ראשה. ותני' בתוספת', הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לו את הרגל, כופין אותו ליתן, שזכין לאדם ואין חבין לאדם, פי' קטנה יהי' לה נמי חוב שתיפסל מן הכהונה. ובירושלמ' [שם פי"ג ה"ה] גרס', מתני' שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אף רבנן מודו, והא דר' יוסי בר יהודה דמייתי בגמ', ירושלמ' גר' לה האכי תני' א"ר יוסי בר יהודה לא נחלקו חכמ' הפוסק ופשט לו את הרגל, תהא יושבת עד שתלבין ראשה, על מה נחלקו על שפסקה וכו', מיהו בתוס' כלשון הגמ'. והן הן הדברי' הניקני' באמירה דקאמ' רב גידל, דמשמ' הני דוקא אחריני לא, בא למעט פסק של אחר אירוסין או קודם אירוסין והתנה בפי' שאינו מקנה לה אלא על מנת לכונסה, והכי דייקי' בפ' (בת') [קמא] דחגיגה [י"א ע"ב], הן הן גופי תורה הני אין הנך לא אימ' הן והן. ירושלמ' [כתובות פ"ה ה"א] האב פוסק על ידי בנו, ולא אשה על ידי בתה, ולא אח על ידי אחותו, ואב נמי ובלבד מן נישואין ראשוני', ואב לא שנא בתו נערה ולא שנא בתו בוגרת, וכדאית' בר"פ הנושא [שם ק"ב ע"ב], הן הן הדברי' הנקני' באמיר', וההי' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שתשב עד שתלבין ראשה, ואמאי לא תבע ליה לדין, הא אמרי' דנקני' באמיר', ר"ש ב"מ תירץ, ה"מ כשעמדו וקידשו מיד מתוך הדברי', אבל אי פסקו לא קנו בלא קניין, ורבי' יצחק מפ' ההי' דכתובו', בגברא אלמא דלא ציית דינא, כדמשמע לישנ' דפשט לו את הרגל, וה"ר אלחנן תירץ דהא דניקנין, היינו בנישואי' ראשוני', ומשום חביבותא, תדע דמייתו בירושלמ' עלה, המשיא אשה לבנו קטן בבית קנאו.
